פחמאוי נ' בנק ירושלים בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשמת מיכל ברלינר-לוי) מיום 10.7.12, בה נדחתה בקשת החייב לשנות מן האמור בהחלטת כב' הרשמת מיום 13.6.12.

עניינה של ההחלטה הראשונה מיום 13.6.12 בבקשת החייב להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים, להורות על פתיחת תיק איחוד בעניינו ולהשית עליו צו תשלומים בסך 150 ₪ לחודש. כב' הרשמת נעתרה לבקשה להכריז על החייב כחייב מוגבל באמצעים ולהורות על פתיחת תיק איחוד, אולם זאת בכפוף לתשלום סכום ראשוני של 1,500 ₪ ותוך קביעה כי התשלום החודשי במסגרת תיק האיחוד יעמוד על סך של 1,000 ₪. כנגד תנאים אלה מכוונת בקשת רשות הערעור.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כפי שציינתי ברע"צ 18619-02-11 טטרואשוילי נ' בנק הפועלים (13.2.11):

"הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתו של רשם ההוצל"פ בנושאים כגון אלה נשוא בקשת רשות הערעור, למעט במקרים חריגים. בענייננו, הסכומים אשר צויינו בהחלטה הראשונה נקבעו לאחר שכב' הרשמת בחנה את ההכנסות מחד וההוצאות מאידך והכריעה על פי שיקול דעתה, אשר לא מצאתי נימוק להתערב בו".

דומני כי זוהי הגישה המקובלת לעניין זה בפסיקה, וכפי שציין למשל בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) ברע"צ 16169-04-11 אל איובי נ' אטל (16.6.11):

"הלכה ידועה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעת רשמי ההוצל"פ בקביעת גובה צו התשלומים, אלא במקרים נדירים (ראו בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות", כרך א' 326 והפסיקה המאוזכרת שם)".

 ראו גם, למשל: החלטת כב' השופטת ש' ברסלב ברע"צ 31851-06-11 גאנם נ' מואנס (14.9.11), בסעיף 5 סיפא, ואסמכתאות נוספות שם.

גם אם בוחנים את ההחלטות נשוא בקשת רשות הערעור לגופן, לא ניתן למצוא בהן פגם המצדיק התערבות בהן.

כנגד החייב תלויים ועומדים 10 תיקי הוצל"פ, כאשר סכום החוב הכולל בהם עומד על סך של כ- 117,000 ₪.

החייב בן 51, נשוי ואב לשתי בנות בגירות המתגוררות עמו בבית. החייב עובד כנהג מונית שכיר (כיום, זמנית, משמש כ"עוזר נהג מונית" לאור עיכוב רשיון הנהיגה שלו). החייב מצהיר כי שכרו החודשי עומד על סך 4,100 ₪ ברוטו, אולם צדקה כב' הרשמת בקביעתה כי החייב משתכר 4,700 ₪ ברוטו בחודש בממוצע, וזאת על פי תלושי השכר שצירף החייב עצמו (שכשלעצמם אינם עוקבים).

אשתו של החייב משתכרת סך של כ- 2,100 ₪ בחודש.

החייב טוען כי שתי בנותיו עבדו כנציגות שירות בחברת סלולר, אחת מהן פוטרה לאחרונה וכיום אינה עובדת, השניה משתכרת סך של כ- 5,000 ₪. לא צורפו אסמכתאות בנוגע להשתכרות הבנות.

ההוצאות החודשיות להן טוען המבקש מסתכמות לסך של 8,350 ₪. הוצאות אלה הן למעשה בעיקרן הוצאות משק הבית, כגון: שכירות, ארנונה, חשמל, מים, גז, כבלים ואינטרנט, טלפון וטלפון נייד, וכיו"ב.

לכאורה, ההוצאות המדווחות של החייב ואשתו נמוכות מן ההוצאות. אולם מאחר והחייב כולל בגדרי הוצאותיו את כלל הוצאות משק הבית, אינני מקבל את טענתו לפיה שגתה כב' הרשמת עת הביאה בחשבון את העובדה כי בנותיו של החייב עוזרות בהוצאות הבית. מאחר והבנות מתגוררות בבית ומפיקות תועלת מכלל ההוצאות של משק הבית, מן הראוי להביא בחשבון גם את השתכרותן. למעשה יש להתחשב בפוטנציאל השתכרותן, כאשר הדעת נותנת כי העובדה שאחת מן הבנות אינה עובדת הינה זמנית בלבד. לעניין פוטנציאל ההשתכרות אציין עוד כי מתלושי השכר של אשת החייב עולה מספר שעות עבודה מצומצם אשר ספק אם יש בו משום מיצוי יכולת השתכרות.

ב"כ המבקשת טוען כי הנוהג לחייב חייבים בתשלום ראשוני גבוה, כתנאי לדיון בבקשה להכרזה כחייב מוגבל באמצעים, או כחיוב מקדים לצד קביעת צו תשלומים, נשלל בפסיקה. אינני סבור כי ההחלטות אליהן הפנתה המבקשת מלמדות שזהו מצב הדברים. כל מקרה ונסיבותיו. כך, למשל, ברע"צ 29500-11-09 בן חמו נ' מירס תקשורת בע"מ (11.1.10) ("עניין בן חמו"), אליו הפנתה המבקשת, קיבל כב' השופט מ' סובל את בקשת רשות הערעור על החלטת רשמת ההוצל"פ, מאחר ודובר במקרה חריג בו חוייב החייב לשלם את מלוא חוב הפיגורים, בסך של כ- 45,000 ₪, כתנאי מוקדם לקיום דיון בבקשתו להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים. ברי, כי לא זה המצב בענייננו.

ב"כ המבקשת מפנה אל רע"צ 22774-07-10 לזרח נ' בנק הפועלים בע"מ (29.7.10) ואל רע"צ 52081-07-10 מוזס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (29.7.10). לעניין זה אביא מקצת מן הדברים שהערתי בהקשר זה ברע"א 14860-02-11 לוגסי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.8.11) ("עניין לוגסי"):

"יוער כי העמדה אשר הובעה ע"י חברי כב' השופט שדה בפסק דינו בעניין לזרח [רע"צ 22774-07-10 לזרח נ' בנק הפועלים בע"מ (29.7.10)], נדמית בעיניי כעמדה נכונה וראויה ליישום, אולם לא בכל מקרה ומקרה. כל מקרה על פי נסיבותיו. שיקול הדעת הנתון בידי רשם ההוצל"פ הינו רחב. הפעלת שיקול הדעת על ידי רשם ההוצאה לפועל עשויה להביא לקביעת תשלומים חודשיים בסכום הנקוב ב-5 ספרות (כבעניין "אל איובי" הנ"ל), ב- 3 ספרות (כבעניין לזרח או בעניין טטרואשוילי הנ"ל), או ב- 4 ספרות, כבענייננו. אין כל הכרח כי רשמי ההוצאה לפועל, האמונים על הערכת היכולת של חייבים, יקבלו את טענות החייב או תחשיבו. ובלבד שבחנו כראוי את טיעוניו, הפעילו שיקול דעת, ופירטו כראוי את נימוקיהם, דרישה עליה עמד כב' השופט שדה".

מן הראוי לזכור, כי "בהתאם לחוק הכרזתו של חייב בתור חייב מוגבל באמצעים מסורה לשיקול דעתו של הרשם ואין לחייב זכות קנויה להיות מוכרז בתור חייב מוגבל באמצעים" [עניין בן חמו הנ"ל, סעיף 3; ר' גם החלטתי ברע"צ 3373-08-10 ממיה נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (3.8.10), סעיף 6].